בית הכנסת בסלטינה

חזית וכיוון

הבניין מלבנים, מרשים למדי ביחס לסביבתו הכפרית, היה אחד מהמעטים שנבנו מחוץ לגטו לשעבר, ישירות בכיכר הכפר. בית הכנסת מכוון בקירוב לכיוון ירושלים – מזרחה – כפי שהוא אצל רוב בתי הכנסת שנבנו בגולה. המסורת הזו נשברת רק במבנים ספורים מאוד. חומות ההיכל חדורות חלונות גדולים בעלי קשת חצי-עגולה המשתרעים על פני שתי הקומות. הקישוט הפנימי היה נאה בצניעות. אמנות בית הכנסת באה לידי ביטוי בעיקר באמצעות תכשיטים, סמלים וכתב. ציורים שרדו לאסון רק במידה קטנה מאוד. ציור אחד נמצא מעל המקום שבו עמד ארון הקודש, הנקרא "ארון הקודש". על חזית הכניסה הוצגו כנראה שני לוחות האבן עם עשרת הדיברות או כתובת עברית אחרת.

קומת קרקע – אגף מגורים ומקווה

הכניסה להיכל הייתה כנראה במרכז הצד הדרומי של הבניין, שהיו בו במקור שני דלתות בצד זה. הראשון שימש כנראה רק לגישה לחלק המערבי, אגף המגורים, שבו היו דירת המורה והכיתה. חנות קטנה נבנתה בקומת הקרקע בשנת 1917. אחד החדרים בקומת הקרקע שימש כנראה כמטבח – מה שמרמז עליו מתאר "המטבח השחור" שהתגלה בשיפוץ החדר. על פי מקורות מסוימים, הייתה כאן גם מאפיית מצות. אכילת לחם זה הלחם הלא מחומץ (מצה, עברית: מצות) שורשיה במסורת המקראית שהיהודים שברחו ממצרים נזקקו להתקיים על לחם שטוח מבצק שאינו מחומץ.

בקומת הקרקע היה גם מרחץ טקסי יהודי הנקרא מקווה. הבריכה חייבת להכיל לפחות 762 ליטר מים ולהיות עמוקה דיה לאפשר טבילה מלאה של מבוגר; היא סופקה ממים זורמים מנביעה טבעית. בישראל העתיקה השתמשו כוהנים במקווה לטהרה טקסית לפני שירות במקדש ירושלים. כיום משמש המקווה לטהרה רוחנית של נשים לאחר המחזור החודשי, לאחר לידה או הפרשת דם אחרת. טבילה במקווה היא גם חלק חיוני מהגיור ליהדות – עליה לעבור הן גברים והן נשים המתגיירים. גברים בדרך כלל מבקרים במקווה רק בימים נוראים (ראש השנה ויום כיפור) להכנה רוחנית לפני חגים יהודיים חשובים אלה. מיקומו המדויק של המקווה לא נקבע.

מאחורי דלתות הכניסה נפתח מסדרון בעל קמרון חביתי וקשתות פרבוליות. מימין מוביל מדרגות עם קמרון חביתי לקומה הראשונה.

אולם כניסה ואולם התפילה

הכניסה השנייה הייתה כנראה הכניסה לאנטיתיאום המורכב משלושה אולמות קטנים ומקומרים. החלל היה מעוטר כנראה בציורים ובכתובות עבריות, שבהן הקדיש "קדיש" פנה לבאים: "לאלה שנמצאים כאן, ולאלה שנמצאים בכל מקום אחר. יוענקו להם ולכם שלום, רחמים, חן וחסד..." שלוש קשתות, הנובעות משני עמודי גרניט מסיביים, פותחות חלל זה לאולם התפילה עצמו – חדר גבוה מעוטר בציורים סמליים.

כאן התכנסו גברים יהודים בסוף כל שבוע – ביום שישי לאחר הופעת הכוכב הראשון וביום קדוש השבת – תמיד בכיסוי ראש. בצד המזרחי, לכיוון ירושלים, עמד ארון הקודש (המכיל את התורה – חמישה חומשי משה, החלק הוותיק ביותר של התנ"ך), הנקרא ארון הקודש. הארון היה מכוסה תמיד בפרוכת הנקראת "פרוכת". במרכז האולם עמד הבמה הנקראת עלמר (בימה), שממנה נקראה התורה הקדושה בקול רם; היא הובאה לשם מהארון לפני כל תפילה. הרב פרש את טקסטה ממגילת קלף כרוכה על שני גלגלים. מחוץ לתפילות כוסתה תמיד בבד יקר.

מהבימה הכריז הרב גם על כל מצוות דתיות, עירוניות ובריאותיות, כמו גם הנחיות על חיים פרטיים ומשפחתיים. ספסלי בית הכנסת בסידורם המודרני פנו לכיוון הארון ובימת הקריאה שעל הקיר המזרחי.

עזרת נשים

לנשים לא הייתה גישה לחלק המקודש של בית הכנסת. כדי שיוכלו לפחות לצפות באופן פסיבי בטקסים הדתיים, הוקצה להן חלל בקומה הראשונה, הפתוח לאולם התפילה דרך שלוש פתחות עם מעקות עץ ונגיש רק דרך מדרגות חיצוניות מיוחדות בצד הצפוני של הבניין.