היסטוריה של ההתיישבות

אולי אף עם לא עבר היסטוריה מורכבת כל כך כמו היהודים. אלף שנות הכחשת זכות היסטורית למולדת, רדיפות ופוגרומים בארצות שונות – הגיעו לשיאם בניסיון גרמניה הנאצית להכחיד את היהודים כליל. ובכל זאת, מעט עמים שמרו על חיוניות כה גדולה, תחושת שייכות מולדת, ויכולת להשתרש לא רק בארצם אלא בכל מקום בעולם. לפיכך טבעי לגמרי שחקר ההתיישבות היהודית במדינות רבות בעולם, ובמיוחד באירופה, זכה לתשומת לב ניכרת.

אחת הכפרים שבהם קהילה יהודית קיימת כמעט שלוש מאות שנה היא סלטינה ליד הוראז'דוביצה. מבחינת היקף ההתיישבות היהודית – גטו, בית כנסת, בית ספר ובית עלמין – סלטינה היא ייחודית בדרכה.

הכפר והמאות הראשונות

הכפר סלטינה נוסד סביב שנת 1150. סביב שנת 1220 הוקם כאן בית חצר מנזרי. מנזר קדוש גאורגיוס, שמילא תפקיד ניכר בקולוניזציה של אזור זה, החזיק את החצר בסלטינה 56 שנה עד 1284. לאחר מכן החזיקו בנחלה משפחות אצולה שונות, ובשנת 1691 רכש ואצלב לב הינדריך קונש ממאכוביץ את סלטינה.

הגעת היהודים (1691)

בעלות משפחת קונש על סלטינה הביאה שינוי ניכר לחיי הכפר. משפחת קונש, בעקבות דוגמת אצילים רבים אחרים, החלה להתיישב יהודים בנחלתה בסלטינה. הם הרשו להם לשכור כמה בקתות נטושות וסיפקו קרקע לבניית מגוריהם, שיצרו את הגרעין של גטו סלטינה. יהודים אלה עסקו בעיקר במסחר בתבואה ובקר, בסחר דלת לדלת ובהלוואות כספים. בהנאת הגנת משפחת קונש כ-"שוצ'יודן" – יהודים מוגנים – נאלצו לשלם לחסיינם חלק ניכר מהכנסותיהם.

כבר בתקופה זו נערכו תפילות דתיות יהודיות, כפי שמעיד הקמת בית עלמין יהודי, שהותר רשמית על ידי ואצלב פרדיננד קונש ממאכוביץ בשטר שניתן ב-1723. הרישומים הקדומים ביותר של קבורת יהודים מסלטינה ומהאזור הסמוך בבית העלמין המקומי הם משנת 1668.

גטו, בית כנסת, בית ספר, בית עלמין

בית העלמין המקורי, לפי שטר הייסוד שמדד 8 × 8 סאז'ים (15 × 15 מטר), הורחב מאוחר יותר לממדיו הנוכחיים של 58 × 28 מטר וגודר בחומת אבן. מעל הכניסה הוצבה לוחית עם כתובת בעברית: „בית מועד לכל חי. כי עפר אתה ואל עפר תשוב." כיום שורדים בבית העלמין כ-172 מצבות משני סוגים. מצבות הגרניט הן בעיקר פשוטות, ללא עיטורים. הקבוצה השנייה מורכבת מלוחות אבן גיר, בדרך כלל בצורת קשת ועם עיטורי פרחים פולקלוריים.

בית הכנסת המקורי היה מעץ, על ארבעה עמודי עץ נושאי עומס, קטן מאוד – כ-8 × 6 מטר. בשנת 1868 רכשה הקהילה היהודית מגרש חדש ובנתה בניין לבנים חדש. הוא כלל בית ספר, דירת מגורים ואולם תפילה. בית הספר היהודי, שמקורותיו מסוף המאה ה-17, חדל לפעול ב-1893 עקב ירידת מספר הילדים.

שיא הקהילה (1834)

בשנת 1834 גרו כאן 17 משפחות. ב-1846 חיו 19 משפחות של 110 איש ב-11 בקתות – שליש מתושבי הכפר. הגטו היהודי הראשי בסלטינה כלל שורת בקתות של אבן וחמר. הגטו נבנה בחלק לא מזמין וביצי של הכפר (השם "סלטינה" עצמו מציין אדמה ביצית).

למרות ששתי הקבוצות האתניות חיו זו לצד זו, תושבי המקום והיהודים חיו בהרמוניה ובשלום. האיכרים העניים עזרו ליהודים במסחרם כמוביל בקר לשוקים בסביבה, אפילו רחוק כמו פראג ובוואריה.

הגירה ופירוק (1850–1917)

עם דלדול מספר היהודים, בית התפילה היקר התרוקן, הדור הצעיר חיפש פרנסה בערים והגר לאמריקה. ב-1894 בלבד עזבו 134 אנשים, ובסך הכל כמעט 250 מסלטינה בלבד. אחרי 1850, ההגירה של יהודי סלטינה היתה בעיקר לארצות הברית, אך גם לבלקן.

ב-20 בספטמבר 1917, היהודי האחרון, קארל סבת', עזב את סלטינה ועבר לקאסיוביצה. באותה שנה רכש סוחר ומורה למוסיקה קארל וולמוט את בית הכנסת תמורת 10,800 קרונות. הוא הפך את בית הכנסת לחנות ואת אולם התפילה לאסם. לאחר מכן שימש הבניין הנטוש לצרכים שונים עד שבעלים חדשים שיקמו אותו לצורתו הנוכחית.

ערוך על בסיס חומרים של יוזף סמיטקה. הערה: קארל סבת' היה בן משפחת סבת' – ראה גם אדולף יואכים סבת'.